Pictureעין גדי - צילום הראל בן נון
חודש מילואים הספיקו לנו בכדי להשתכנע שמגיעה לנו חופשה משפחתית קטנה אז עלתה השאלה- צפון או דרום? הצפון עכשיו ירוק מאד  אך קר, והדרום נעים וצופן בתוכו את נפלאות גבי המים, אם כך נפלה ההחלטה- בחורף הזה נתחמם במדבר.  לאוהבי המדבר אין כמו לחלחל אל הדרום בנסיעה ארוכה בה המירוץ המהיר בו אנו חיים במרכז, מאט בכל קמ' של הדרמה. ינואר, מצפה רמון, כאן הירוק דקיק מאד. הפלא הזה של המדבר מכה בי כל פעם מחדש כמו געגוע.
נחל חווה, רק המפגש עם שאריות הזרימה האחרונה משאיר אותנו רווים ביופי. העשב הדקיק והרך המסמן את נתיב חילחול המים, הבוץ החרסיתי הרך והלח שמרמז על המים שעמדו כאן לפני רגע. עקבות בעלי החיים שהשתמרו לכמה ימים, רק בשביל לספר לנו סיפור. עוצמת הטבע. על אף שהמסלול לא מוצה, כי הוא מיועד לילדים גדולים יותר ( בני 11-12) ילדי כל כך נהנו -  מהמשחק בבוץ, מהגמל שעמד בוואדי ואכל, מעשב רך על רגלים חשופות מזה שסוף כל סוף אפשר להסיר את בגדים, למרות שחורף, ולהנות מהחום
הפיצוי לכך שלא הגענו בנחל חווה לגבים היתה הברכה שנאגרה במכתש ליד המנסרה. אין מה לומר בילוי מושלם. הרווחנו טבילה ופעילות יצירה במקום יפיפה אחד. הבריכה נפלאה ולידה שלולית חורף שכיף להכנס אליה בלי מגפיים, פשוט עם הרגלים. ערמות החול הצבעוני שלא נגמרות ועושות לנו את החיבור הפשוט ובלתי ניתן להסבר מופשט, של האסתטיקה וטבע. משם המשכנו לארוחת הצהרים. על המצוק כ-3 דקות מהככר המרכזית של מצפה רמון נמצאת חוות צל מדבר. במקום מתקיימות סדנאות מנהיגות לנוער בדואי ואנחנו הגענו לשם לארוחה משפחתית. השלט באנגלית שבכניסה desert ecologe והרושם הראשוני, מטעה טיפה, כי קשה להתחרות בשם ״ צל מדבר״. אך את הרושם מהכניסה קשה לתאר במילים. בקצה מנהרת ענפי הדקלים, אשר נופלים מהגג כמו סרטי יום הולדת, נפתח אלינו נופו של המכתש, המצוק והר ארדון. על אף הרעב המראה משאיר אותך בחוץ ועוצמתו של המכתש ממלא אותך בשובע רוחני.
לצידינו עמד מבנה אבן, יפיפה בפשטותו, ריח האוכל הביתי כבר מילא את האוויר שטיחים ומזרונים בדואים מלאו את החלל. אור המדבר והנוף חדרו את המבנה
קיבלו אותנו בחביבות, כשהשולחן הנמוך כבר היה ערוך ומוכן. לצד לחם ביתי אורירי ונפלא, עם גוון כורכום הנסתר בתוכו, הוגשו: חומוס חם, טחינה , לבנה, סלט ירקות טרי, ירקות קלואים ועוד מטעמים. רגע לפני שאנו שבעים מהמנה הראשונה הוגשה בפנינו צלחת עגולה מלאה בקוסקוס של מזל. (המקום מתמחה גם בדגים ויין) תבשיל של מבשלת מקומית. ליקקנו את האצבעות
עייפים אך מרוצים נשענו לאחור על המזרונים,  הילדים קפצו עליהם כמובן, וקינחנו בתה עם עוגיות מלאות באהבה
סיבוב במקום גילה לנו את חדרי האירוח הנעימים עם מקלחות ושירותים במתחם נפרד
זיו שאירח אותי בחווה אמר ״ אמר לדעתי, קיימות מתחילה משלושה דברים שאדם צריך לדעת לעשות: לאפות לחם, להכין יין ולבנות לצרכיו
אכן יש בדבריו ישום פשוט, אני הייתי מחליפה את היין בתה צמחים מגינתך, אך כל איש ודרכו. מאחלת לכם החורף הזה לבקר במדבר


 
 
Picture
הטילים שנחתו על אזורינו מיד בהמשך לחופש הביאו אותי לחיפוש פתרונות יצירתיים ומהנים לילדים ולנו.

מזה זמן מה אני מחפשת חלון זמנים ללכת עם הילדים לתערוכת הילדים במוזיאון  תל אביב - "ארשת פנים"
אתר האינטרנט זימן לי מידע ששימח את ארנקי- "ילדים עד גיל 18 לא משלמים כניסה"
וכך מצאנו את עצמנו באמצע השבוע במוזיאון.

לשם מה באנו: תערוכת ילדים.
ממומלץ: לפנות זמן ולבוא עם הילדים בשעות הבוקר- עמדת ציור דיוקן עצמי.
בעייתי: השומרת שהוצבה בתערוכה- אנטיתזה לחינוך ואומנות!!!
רווח נוסף:מבנה החדש לעיצוב ואדריכלות , תערוכת מניטורות.
תהנו

Start blogging by creating a new post. You can edit or delete me by clicking under the comments. You can also customize your sidebar by dragging in elements from the top bar.
 
 
Picture
איך מגף קטן שנטע ביתי בת ה-5 קיבלה מחברה גרם לי לבכות מהתרגשות?
לעיתים רחוקות אנו זוכים לקבל נעלים בהעברות הביגוד של הילדים, אך זוג המגפיים הזה, שהיה כמעט חדש, התגלה כמוצלח ביותר. נטע ביתי בת החמש לא נפרדה מהם לרגע במשך כל החורף הזה. אכן שעות המנוע על המגף הראו את אותותן וביום שישי האחרון נפתחה הסוליה!
נטע התבוננה בתנועה הפתיחה והסגירה של הסוליה, לא יודעת עם לצחוק או לבכות.
"אמא מה נעשה? אני כל כך אוהבת את המגפיים שלי!"
"אני מציעה שניקח אותם לסנדלר זה שתיקן את הנעלים של בר(אח שלה)"
שהגשתי ליצחק הסנדלר שלנו בגדרה את המגפיים הוא מישש אותם בחן, פתח, סגר את הסוליה ואמר לי "הבת שלך זכתה במגפיים מעור משובח".ביקשתי ממנו שישתדל למהר עם התיקון כי ביתי כבר מתגעגעת אליהם.
כעבור יום קיבלתי SMS שהתיקון מוכן, זה כמובן אחרי שנטע שאלה מספר פעמים אם כבר החזרתי את המגפיים מהסנדלר.
שהגעתי לסנדלר, יצחק החזיק אותם כמו שמחזיקים תינוק ואמר לי "נהנתי מאד לעבוד על המגפיים הללו".
סיקרן אותי לשמוע יותר והוא המשיך. "הם הזכירו לי את ילדותי, אבי היה הסנדלר בכפר בו גרנו בהונגריה וכילד בן חמש הייתי הראשון בכל הכפר שהיו לו מגפיים. אבי הכין לי מגפיים שחורים, הייתי כל כך גאה בהם, עד היום יש לי תמונה מצולם בהם מאושר" לחלוחית מילאה את עיני. עלו לי המון שאלות: איזה כפר? איפה הוריו? מתי הוא עלה לארץ? הסיפור שסיפר היה עצוב ושמח, אביו עלה לארץ בסופו של דבר רק לפני שלוש שנים ואמו שהיתה במחנות במלחמת העולם השניה לא הספיקה לעלות אך עצמותיה נקברו בארץ.
נטע זרחה מאושר למראה מגפייה המתוקנות, שסיפרתי לה על הסנדלר כילד בכפר בהונגריה, התבוננה במגפיים וחיבקה אותם...