חינוך ומה שבא איתו
יש לי תרגיל בשבילכם - עשו רשימת תכונות שמאפיינות אתכם. מהתכונות הכי בסיסיות ועד לערכים מהותיים עמוקים וייחודיים. מה הדברים אותם אתם אוהבים, מה מרכיב את אישיותכם? מהצרכים הבסיסיים- הצורך בשינה, אוכל, מין, שליטה, אהבה, מגע ועד לתכונות כמו נדיבות, רגישות, שאפתנות, תשומת לב, עצלות, פעלתנות, אגרסיביות, אסרטיביות, אוטודידקטיות, ישירות, כנות, נאמנות, חום, עצמאות, אחריות, יצירתיות וכדומה.
עכשיו נסו לנתח מהן התכונות איתן נולדתם, ומהן התכונות שרכשתם מהוריכם ומה מכל זה קיבלתם מהסביבה.(אפרופו התקופה הנוכחית בה אנו מכניסים את ילדנו למסגרות החינוך).
לא יודעת מה איתכם, אבל לי לקח הרבה זמן לעשות את התרגיל הזה, אנו אמורים להכיר את עצמנו הכי טוב, לא?! אני עשיתי את התרגיל הזה בפעם ראשונה בגיל 26, עוד לפני שנהייתי לאם, הופתעתי משני דברים בעיקר מזה שאף אחד לא גילה לי בגיל הרבה יותר צעיר, עד כמה אני לא מכירה את עצמי ושיש כלים שיכולים לעזור לי בכך... התרגיל הזה עזר לי להבין מה הוא הבסיס שלי, מה חשוב לי להשיג למען עצמי ומה אני שמה בסדרי העדיפויות למען עצמי.
אז מה הקשר לחינוך?
שאלתם את עצמכם פעם על אילו ערכים אנו מצפים שהילדים שלנו יתחנכו ומי אחראי לתת להם כל אחד מהערכים האלו? מהי תפקידה של המסגרת החינוכית של הילדים שלנו? מה הם אמורים לקבל משם? האמת היא שאני, עד כתיבת מילים אלו, לא עשיתי את זה. כמובן ששאלתי את עצמי מה המשפחה אמורה לספק לילדיי, אבל עד כה, מסגרת החינוך הייתה קודם ולפני הכל אמצעי שאיפשר לי לצאת לעבודה! די זעזע אותי להבין את זה!
במסגרת חיפושי אחר עצות איך להכניס את הילדים למסגרת חדשה בצורה הטובה ביותר, מצאתי דברים של ד''ר בקר שמייד עוררו אצלי את רגשות האשם האימהיים: ''אם לוקחים בחשבון רק את הצרכים של הילד, אני סבורה שנכון להכניס ילד למסגרת בין הגילאים שנתיים לשלוש, תלוי בהתפתחות האינדיבידואלית שלו. אולם, לא תמיד ניתן להתחשב רק בצרכי הילד, לאור אילוצי ההורים, ואז עולה קושי ומתעורר קונפליקט''. (המקור כאן).
שתבינו, אני, כאשת קריירה, הכנסתי את ביתי למשפחתון כבר בגיל 4 חודשים, בני בילה שם עד השעה 16:00 כבר בגיל 8 חודשים. ומה אמרתי לעצמי בשם העבודה, הקריירה, העצמאות, החופש מהדמות הנשית הארכאית: "לא הייתה לי ברירה!". באמת?
וזה שלא הכנסתי אותם בהדרגה לגנים החדשים, כמומלץ, ואפילו ממש כעסתי על שעות הפעילות הקצרות של ההסתגלות לגן, שהפריעו לי להיות יום שלם בעבודה. מי יודע כמה זה יעלה לי בהמשך, עד היום בתי בת החמש מתקשה להיפרד ממני כשהיא הולכת לחברות, האמהות שלהן צריכות לסבול אותי לקפה עד שהיא משחררת אותי. בני סובל משינה טרופה והתעוררויות, או יותר נכון כולנו סובלים מזה. אולי זה קשור?
האם להורה שנמצא בבית יכול להיות תפקיד כל כך חשוב כמו שמירה על בריאותו הנפשית של הילד? האם התפקיד הזה נשמר גם כשהוא מכניס את הילד לגן חדש? האם מטרת הגן היא רק לשמש מסגרת כדי שנוכל לצאת לעבודה או אולי פיתוח כישורים חברתיים ואישיותו של הילד? מה עוד הגן מקנה לילדיי, גבולות, ערכים, תרבות, יכולות? כל כך קשה לי לשאול את עצמי את השאלות האלו עכשיו, כשבעצם הייתי צריכה לשאול אותם לפני חמש שנים...
זה מוביל אותי לנושא יותר רחב, לנושא הערך (הכלכלי). האם יש לנו תו מחיר לאם שנשארת עם ילדיה עד גיל שנתיים בבית? שלא לדבר על אב שעושה זאת? האם זו תחושה שלי או שהחברה שלנו מזלזלת בהם?! למה בתקופה זו שאני נמצאת עם ילדי בבית מבחירה, אני מגמגמת בניסיונותיי להגדיר את תפקידי למי ששואל? למה קשה לי לומר שאני עכשיו עקרת בית (על מה מרמזת המילה "עקרת" על עיקר? או אולי עקרות?) במקום "עקרת בית" אני עונה מין תשובה מתחכמת שכזו ש"אני מנכ"ל משפחת ירום", אולי זה בגלל שהחברה שלנו לא מעריכה את זה ואין לזה תו מחיר?
אם מחברים את זה לנושא "משפחה בת קיימא-כלכלה, סביבה, חברה", בעצם הדרך בה אנו בוחרים לחיות היא המודל הכי חזק לחינוך ילדינו, מה שכן צריך, זה להיות איתם מספיק ולהבין מה הם הערכים שמנחים אותנו, כדי שהם יטמיעו אותם. אנחנו יכולים לומר מיליון פעם לילדינו לא לזרוק זבל ברחוב, אבל ברגע שאנו עוברים בחדר המדרגות ולא מרימים את הלכלוך יחד איתם, לא יעזור בית דין הם גם לא ירימו. כשאנו מכירים את עצמנו ומבינים מהם הערכים הסביבתיים שמנחים אותנו אנו פועלים בהתאם ומחנכים את ילדינו באופן העקבי והפשוט יחסית.
האם זה משתלם לאורך זמן? מקווה שכן. ביתי רק בת 5, היא לא מסוגלת לעבור ליד אשפה ברחוב מבלי להרימה, היא נשארת עם המקל של הארטיק ביד ומיד אומרת "אפשר לעשות מזה בובת תאטרון!", אנו יוצאים לגן והיא שואלת בחדווה "הולכים ברגל?", אנו קוראים סיפור והיא מציעה "אמא, במקום לקנות פרחים, אפשר להביא פרח אחד מהגינה, לא?" , היא מחזיקה את הצלחת בסוף הארוחה ושואלת מה אפשר לתת לחתול ומה לפח האורגני." נועלת נעלים שכבר קטנות עליה ושואלת " למי ניתן את הנעליים?". מארג שלם של הרגלים שבונים דרך חיים וערכים. אך הדרך היא ארוכה וההתמדה בה קשה. היום אני מבינה שאם אנחנו לא נמצאים עם ילדינו, הטמעת דרך החיים שלנו בחינוכם, הינה דלה והרבה פחות עקבית.
למרות שהנתונים מעורפלים, נראה לי, שלכל הורה ברור הערך שלו בגידול הילדים. לכן, אני כאן ואני אופטימית, בתקופה זו של חזרה למסגרות, תחשבו על התפקיד שלכם כמחנכים לילדכם, למרות כל התפקידים הנוספים שיש לכם. מקווה שתהיה לכולנו חזרה נעימה ובטוחה למסגרות החינוך שחשובות לילדינו ולנו.
כתבה וצלמה: זהר ירום
13/09/2009 משפחה ירוקה
יש לי תרגיל בשבילכם - עשו רשימת תכונות שמאפיינות אתכם. מהתכונות הכי בסיסיות ועד לערכים מהותיים עמוקים וייחודיים. מה הדברים אותם אתם אוהבים, מה מרכיב את אישיותכם? מהצרכים הבסיסיים- הצורך בשינה, אוכל, מין, שליטה, אהבה, מגע ועד לתכונות כמו נדיבות, רגישות, שאפתנות, תשומת לב, עצלות, פעלתנות, אגרסיביות, אסרטיביות, אוטודידקטיות, ישירות, כנות, נאמנות, חום, עצמאות, אחריות, יצירתיות וכדומה.
עכשיו נסו לנתח מהן התכונות איתן נולדתם, ומהן התכונות שרכשתם מהוריכם ומה מכל זה קיבלתם מהסביבה.(אפרופו התקופה הנוכחית בה אנו מכניסים את ילדנו למסגרות החינוך).
לא יודעת מה איתכם, אבל לי לקח הרבה זמן לעשות את התרגיל הזה, אנו אמורים להכיר את עצמנו הכי טוב, לא?! אני עשיתי את התרגיל הזה בפעם ראשונה בגיל 26, עוד לפני שנהייתי לאם, הופתעתי משני דברים בעיקר מזה שאף אחד לא גילה לי בגיל הרבה יותר צעיר, עד כמה אני לא מכירה את עצמי ושיש כלים שיכולים לעזור לי בכך... התרגיל הזה עזר לי להבין מה הוא הבסיס שלי, מה חשוב לי להשיג למען עצמי ומה אני שמה בסדרי העדיפויות למען עצמי.
אז מה הקשר לחינוך?
שאלתם את עצמכם פעם על אילו ערכים אנו מצפים שהילדים שלנו יתחנכו ומי אחראי לתת להם כל אחד מהערכים האלו? מהי תפקידה של המסגרת החינוכית של הילדים שלנו? מה הם אמורים לקבל משם? האמת היא שאני, עד כתיבת מילים אלו, לא עשיתי את זה. כמובן ששאלתי את עצמי מה המשפחה אמורה לספק לילדיי, אבל עד כה, מסגרת החינוך הייתה קודם ולפני הכל אמצעי שאיפשר לי לצאת לעבודה! די זעזע אותי להבין את זה!
במסגרת חיפושי אחר עצות איך להכניס את הילדים למסגרת חדשה בצורה הטובה ביותר, מצאתי דברים של ד''ר בקר שמייד עוררו אצלי את רגשות האשם האימהיים: ''אם לוקחים בחשבון רק את הצרכים של הילד, אני סבורה שנכון להכניס ילד למסגרת בין הגילאים שנתיים לשלוש, תלוי בהתפתחות האינדיבידואלית שלו. אולם, לא תמיד ניתן להתחשב רק בצרכי הילד, לאור אילוצי ההורים, ואז עולה קושי ומתעורר קונפליקט''. (המקור כאן).
שתבינו, אני, כאשת קריירה, הכנסתי את ביתי למשפחתון כבר בגיל 4 חודשים, בני בילה שם עד השעה 16:00 כבר בגיל 8 חודשים. ומה אמרתי לעצמי בשם העבודה, הקריירה, העצמאות, החופש מהדמות הנשית הארכאית: "לא הייתה לי ברירה!". באמת?
וזה שלא הכנסתי אותם בהדרגה לגנים החדשים, כמומלץ, ואפילו ממש כעסתי על שעות הפעילות הקצרות של ההסתגלות לגן, שהפריעו לי להיות יום שלם בעבודה. מי יודע כמה זה יעלה לי בהמשך, עד היום בתי בת החמש מתקשה להיפרד ממני כשהיא הולכת לחברות, האמהות שלהן צריכות לסבול אותי לקפה עד שהיא משחררת אותי. בני סובל משינה טרופה והתעוררויות, או יותר נכון כולנו סובלים מזה. אולי זה קשור?
האם להורה שנמצא בבית יכול להיות תפקיד כל כך חשוב כמו שמירה על בריאותו הנפשית של הילד? האם התפקיד הזה נשמר גם כשהוא מכניס את הילד לגן חדש? האם מטרת הגן היא רק לשמש מסגרת כדי שנוכל לצאת לעבודה או אולי פיתוח כישורים חברתיים ואישיותו של הילד? מה עוד הגן מקנה לילדיי, גבולות, ערכים, תרבות, יכולות? כל כך קשה לי לשאול את עצמי את השאלות האלו עכשיו, כשבעצם הייתי צריכה לשאול אותם לפני חמש שנים...
זה מוביל אותי לנושא יותר רחב, לנושא הערך (הכלכלי). האם יש לנו תו מחיר לאם שנשארת עם ילדיה עד גיל שנתיים בבית? שלא לדבר על אב שעושה זאת? האם זו תחושה שלי או שהחברה שלנו מזלזלת בהם?! למה בתקופה זו שאני נמצאת עם ילדי בבית מבחירה, אני מגמגמת בניסיונותיי להגדיר את תפקידי למי ששואל? למה קשה לי לומר שאני עכשיו עקרת בית (על מה מרמזת המילה "עקרת" על עיקר? או אולי עקרות?) במקום "עקרת בית" אני עונה מין תשובה מתחכמת שכזו ש"אני מנכ"ל משפחת ירום", אולי זה בגלל שהחברה שלנו לא מעריכה את זה ואין לזה תו מחיר?
אם מחברים את זה לנושא "משפחה בת קיימא-כלכלה, סביבה, חברה", בעצם הדרך בה אנו בוחרים לחיות היא המודל הכי חזק לחינוך ילדינו, מה שכן צריך, זה להיות איתם מספיק ולהבין מה הם הערכים שמנחים אותנו, כדי שהם יטמיעו אותם. אנחנו יכולים לומר מיליון פעם לילדינו לא לזרוק זבל ברחוב, אבל ברגע שאנו עוברים בחדר המדרגות ולא מרימים את הלכלוך יחד איתם, לא יעזור בית דין הם גם לא ירימו. כשאנו מכירים את עצמנו ומבינים מהם הערכים הסביבתיים שמנחים אותנו אנו פועלים בהתאם ומחנכים את ילדינו באופן העקבי והפשוט יחסית.
האם זה משתלם לאורך זמן? מקווה שכן. ביתי רק בת 5, היא לא מסוגלת לעבור ליד אשפה ברחוב מבלי להרימה, היא נשארת עם המקל של הארטיק ביד ומיד אומרת "אפשר לעשות מזה בובת תאטרון!", אנו יוצאים לגן והיא שואלת בחדווה "הולכים ברגל?", אנו קוראים סיפור והיא מציעה "אמא, במקום לקנות פרחים, אפשר להביא פרח אחד מהגינה, לא?" , היא מחזיקה את הצלחת בסוף הארוחה ושואלת מה אפשר לתת לחתול ומה לפח האורגני." נועלת נעלים שכבר קטנות עליה ושואלת " למי ניתן את הנעליים?". מארג שלם של הרגלים שבונים דרך חיים וערכים. אך הדרך היא ארוכה וההתמדה בה קשה. היום אני מבינה שאם אנחנו לא נמצאים עם ילדינו, הטמעת דרך החיים שלנו בחינוכם, הינה דלה והרבה פחות עקבית.
למרות שהנתונים מעורפלים, נראה לי, שלכל הורה ברור הערך שלו בגידול הילדים. לכן, אני כאן ואני אופטימית, בתקופה זו של חזרה למסגרות, תחשבו על התפקיד שלכם כמחנכים לילדכם, למרות כל התפקידים הנוספים שיש לכם. מקווה שתהיה לכולנו חזרה נעימה ובטוחה למסגרות החינוך שחשובות לילדינו ולנו.
כתבה וצלמה: זהר ירום
13/09/2009 משפחה ירוקה