הילדים עוזרים לי להביא שולחן לשוק קח-תן
שוחררו השבויים!
(מתנצלת מראש אם ההשוואה לשבויים פוגעת במישהו)
נייר העיתון שעטף את הספל ציין את התאריך ה-10 לאוקטובר 2008 ארגזי קרטון גדולים ובהם חפצים שונים ומשונים נצברו, נכלאו, נהרסו ונשארו שבויים במחסן במשך שנתיים ותשע חודשים.
אנחנו הספקנו לשפץ בית, להחליף עבודה, לעלות לכיתה א׳, להיות בהריון וללדת בשלום, לקבל קידום, לעשות קורס מגדים ועוד ועוד.
אז למה לעזאזל לקח לנו כל-כך הרבה זמן להפתר מכמה ארגזים וחפצים מיותרים? מה זה בחפצים שגורם לנו כזה בטחון?
בנושא אחר- האחיינית שלי פרסמה את שירותי הביביסיטר שלה באתר האינטרנט השכונתי וגילתה את המודעה הבאה ״ ילד מכתה א2 מוכר אוסף ענק של בליי בליידים (סביבוני מתכת פופלרים) ״
רק יום קודם הבן שלי חזר מחבר, מוטרף מהמחשבה שהוא חייב בליי בלייד אמיתי. לזכותו יאמר שהוא כבר חצי שנה מסובב את הסביבונים הפחות איכותיים (לכן גם שוחק אותם למוות) ולא נחה זרועו. הוא כבר הגיע למיומנות סיבוב של 4 כאלה בו זמנית.
מכוון שיש לי אימרה שכזו ״הקונה מקונה פטור״ הרגשתי בנח לקפוץ על ההזדמנות וצלצתי למספר שהופיע במודעה. לאחר צליל החיוג הראשון אני מגלה שזהו מספר הטלפון של טלי חברתי והילד שמוכר הוא הבן שלה - גיא כמובן. מיד קבענו זמן לרכישה והגענו לביתם.
טלי ואני שאלנו את עצמנו תוך כדאי שיחה, מאיפה בא הצמא הזה לחומר של הילדים? חשבתי בקול רם, האם זה הצורך הבסיסי בטירוטוריה שמוצא לעצמו ביטוי חומרי?
ואני הרגשתי את הצמא של האיש ההולך במדבר ולא מוצא מים עד שנפגש בחבית המים המלוחים, בתחילה הוא רווה, ואחר כך הצמא גובר. כך הוא החומר ככל שמקבלים ממנו יותר כך רוצים ממנו עוד.
"שהרי צרכיו של האדם אינסופיים הם, ואיך אינסופיות ניתנת להשגה רק בממלכת הרוח, ולא בממלכת החומר" ( א.פ.שומאכר בספרו ״קטן זה יפה״)
כך בזכות המרכז האקולוגי שלנו, בו פועל שוק קח-תן כל חודש, הארגזים נפרקו מויינו ונמסרו על כל תכולתם ביום שישי אחד : )
ואני הרגשתי כזו הקלה, כאילו פיניתי אותם ממיטתי.
(מתנצלת מראש אם ההשוואה לשבויים פוגעת במישהו)
נייר העיתון שעטף את הספל ציין את התאריך ה-10 לאוקטובר 2008 ארגזי קרטון גדולים ובהם חפצים שונים ומשונים נצברו, נכלאו, נהרסו ונשארו שבויים במחסן במשך שנתיים ותשע חודשים.
אנחנו הספקנו לשפץ בית, להחליף עבודה, לעלות לכיתה א׳, להיות בהריון וללדת בשלום, לקבל קידום, לעשות קורס מגדים ועוד ועוד.
אז למה לעזאזל לקח לנו כל-כך הרבה זמן להפתר מכמה ארגזים וחפצים מיותרים? מה זה בחפצים שגורם לנו כזה בטחון?
בנושא אחר- האחיינית שלי פרסמה את שירותי הביביסיטר שלה באתר האינטרנט השכונתי וגילתה את המודעה הבאה ״ ילד מכתה א2 מוכר אוסף ענק של בליי בליידים (סביבוני מתכת פופלרים) ״
רק יום קודם הבן שלי חזר מחבר, מוטרף מהמחשבה שהוא חייב בליי בלייד אמיתי. לזכותו יאמר שהוא כבר חצי שנה מסובב את הסביבונים הפחות איכותיים (לכן גם שוחק אותם למוות) ולא נחה זרועו. הוא כבר הגיע למיומנות סיבוב של 4 כאלה בו זמנית.
מכוון שיש לי אימרה שכזו ״הקונה מקונה פטור״ הרגשתי בנח לקפוץ על ההזדמנות וצלצתי למספר שהופיע במודעה. לאחר צליל החיוג הראשון אני מגלה שזהו מספר הטלפון של טלי חברתי והילד שמוכר הוא הבן שלה - גיא כמובן. מיד קבענו זמן לרכישה והגענו לביתם.
טלי ואני שאלנו את עצמנו תוך כדאי שיחה, מאיפה בא הצמא הזה לחומר של הילדים? חשבתי בקול רם, האם זה הצורך הבסיסי בטירוטוריה שמוצא לעצמו ביטוי חומרי?
ואני הרגשתי את הצמא של האיש ההולך במדבר ולא מוצא מים עד שנפגש בחבית המים המלוחים, בתחילה הוא רווה, ואחר כך הצמא גובר. כך הוא החומר ככל שמקבלים ממנו יותר כך רוצים ממנו עוד.
"שהרי צרכיו של האדם אינסופיים הם, ואיך אינסופיות ניתנת להשגה רק בממלכת הרוח, ולא בממלכת החומר" ( א.פ.שומאכר בספרו ״קטן זה יפה״)
כך בזכות המרכז האקולוגי שלנו, בו פועל שוק קח-תן כל חודש, הארגזים נפרקו מויינו ונמסרו על כל תכולתם ביום שישי אחד : )
ואני הרגשתי כזו הקלה, כאילו פיניתי אותם ממיטתי.